2006-03-28
Stormbringer היא להקה איטלקית שנולדה בסוף 1998 עם חזון לשלב Thrash עם נגיעות של Doom ו-Hard Rock. איפשהו באמצע הדרך הלהקה החליטה לוותר על החזון הזה, ועם צירוף קלידן והחלפת גיטריסטים היא פנתה לכיוון ה-Power Metal.
הלהקה מורכבת מ-Jessica Cavati הזמרת, Emanuele Zinnanti הגיטריסט, Gabriele Colombo הקלידן והפסנתרן, Simone Zinnanti הבסיסט ו-Mauro Lovato המתופף. האלבום הזה הוא הראשון שלהם, וכמו שזה נראה יש להם עוד מה ללמוד.
הלהקה מנסה להוכיח שיש לה מה לומר, אבל אני לא מתרשם יותר מדי. השירים הראשונים, Heavy Metal, Red Moon Rising ו-Arrogance Man, הם די בינוניים ואיכות הסאונד היא לא מהגבוהות בעולם; הנגינה טובה, בעיקר של Emanuele ו-Mauro.
Simone ו-Gabriele נעלמים להם מאחור, ואת Gabriele שהיה יכול להוסיף המון, לפי מה ששומעים בצורה חלשה מאחור, לא להשמיע זה פספוס.
גם השירים עצמם מוזרים מבחינת המבנה שלהם. רובם ארוכים יחסית, בין ארבע לשש דקות, אבל עדיין עם כל מסגרת הזמן הזו הלהקה לא מצאה דרך לסיים את חלקם כראוי, כשהכוונה בעיקר ל-Arrogance Man ו-Obey.
המלודיות נעימות ונעות בין הגותי ל-Power עם רמיזות לעיתים אפילו לכיוון ה-Speed. הזמרת Jessica לא החליטה עדיין מה היא רוצה להיות – ברור לה שאם היא תלך על הקול האופראי יתייגו אותה ואת להקתה כשיבוטים של
Lacuna Coil,
Nightwish או
Within Temptation.
לכן, היא לא משתמשת כלל בקול כזה. מאידך, היא גם לא משתמשת בקול צווחני או גראולי, אלא הולכת על קול גברי של סולן להקת Power Metal אירופאי טיפוסי. אם זו הבחירה, וכך הלהקה רוצה לשיר את שיריה, נשאלת השאלה למה לא לגייס מלכתחילה סולן, ומקסימום להוסיף אליו את Jessica.
Death And Soul שמצטרף לרשימת השירים הנחמדים שלא ייחרתו בזיכרון מסתיים במילים של Jessica על רקע ללא מוזיקה, ואז בא קטע Intro שקט ונעים. באופן טבעי, ציפיתי שקטע ה-Intro יתחבר לשיר הבא, אבל שוב הוכח שלא כל מה שרוצים מקבלים.
השיר הבא, X, נפתח כאילו לא היה לפני כן Intro. בכל זאת, השיר יכול להתחרות עם Death And Soul על תואר השיר הנחמד יותר באלבום, והוא אפילו כולל הפתעה בדמות גראול כבד אך קצר באמצע השיר. ההפתעה הנעימה הזו הוסיפה מימד חדש לשיר, ולדעתי, הלהקה צריכה להשתמש בשילוב הזה של Jessica וגראולים יותר.
Life In Oblivion, שהוא עוד שיר נחמד, שוב מראה את הכישרון של Emanuele הגיטריסט שמציג סולו נאה וליווי יפה לשיר. השיר גם היה אמור להציג את Mauro המתופף, אך בגלל איכות הסאונד התופים לא נשמעים היטב וחבל.
אחרי השיר הזה, שהוא הכי קצר באלבום, בא השיר הכי ארוך באלבום, שהוא גם השיר המסיים, Mistery. הרבה מלודיה, הקלידים מקבלים יותר במה ונשמעים יותר טוב, ויש חיבור של שלושה קטעים לפחות. אז באה הפסקה של שתי דקות, אבל אל תעזבו את המערכת, כי אז מתחיל איזשהו קטע הזוי הלקוח כאילו מחגיגת ניצחון של טרולים בפאב, משהו הזוי לחלוטין כדי להעלות חיוך על הפנים.
ניר חביב
