2006-03-22
עשרה דברים שאפשר לעשות בזמן ששומעים את האלבום החדש של ריבולטינג קוקס: לנסוע בקדילק פתוחה, עם טונה בירה וציצי עם קצת בחורה במושב ליד; לגרבץ; לשחק ביליארד; סמים קשים; סמים קלים; לשתות הרבה בירה; לשחק בפלייסטיישן בתחתונים משבוע שעבר; לראות פורנו זול בכבלים; להשמיע בפול ווליום למזכירה האוטומטית של החברה שלך לשעבר, הכלבה; לפנטז שיש לך גדול כמו לאל יורגנסון.
אחרי שתים עשרה שנים בשקט, לריבולטינג קוקס יש אלבום חדש. ריבולטינג קוקס הוא בעצם פרוייקט צד של אל יורגנסון, הלהקה שבה הוא מתפרק מכל הרציניות המדממת של
מיניסטרי. כמו מיניסטרי, גם הלהקה הזאת מורכבת מכמות נגנים משתנה – כמו שהגדיר את זה יורגנסון בעצמו – האלבום מורכב מקטעים שהוקלטו בבית במקרה, כשחברים קפצו לביקור וניגנו, באווירה של מסיבה של חבורת זקנים שאוהבים לשתות ביחד בירה, לספר בדיחות מלוכלכות ולנגן ממש חזק, מהר ובקול.
ביצירת המופת העכשווית משתמש יורגנסון בשירותיהם של כמה מהדינוזאורים השווים יותר בשוק – ביניהם ג'לו ביאפרה (ששר איתו גם ב
Lard) מהצד הפנקיסטי, בילי גיבונס (הגיטריסט של
ZZ Top ) וגיבי היינס מה
Butthole Surfers. האקלקטיות של המשתתפים נשמעת באלבום, שמצליח להעביר תחושת רוקנ'רול פאבים מזיע ומלא גרפסים (כזה שגורם לך לדפוק את הראש בקיר, במובן החיובי, ולצרוח על האישה ללכת לעשות כלים) למרות שהוא עובר בתווך שבין מטאל לאלקטרו, דרך פאנק, פנק ותעשייתי.
האלבום מדגיש את אווירת הכאסח המטומטם (במובן החיובי של המילה) עד כדי כך שגם גירסאת הכיסוי למלכי הגותיקה האיטית והמדכאת
Bauhaus גורמת לך לרצות לעמוד כמו אידיוט מול המראה, בתחתונים ועם מטאטא במקום גיטרה, ולצרוח עד הבוקר.
מעבר לעובדה שהאלבום מעולה, כיפי, חייתי ומושלם, הוא מראה גם את העובדה שאל יורגנסון רק משתפר עם הגיל, ומעלה יותר ויותר את הציפיות לאלבום החדש של מיניסטרי, שיצא עוד בערך חודש.
שכי פירו
