2006-03-09
יהיו מי שיתלוננו לגבי כך שדימון אלבארן, סולן להקת Blur מצא שוב לנכון להקים את הלהקה הפיקטיבית הזאת לצורך מה שהוא בעצם אלבום סולו שני, אבל בהתחשב בכך שהאלבום הראשון של ההרכב המדומה מכר למעלה ממיליון עותקים בארה"ב בלבד, אפשר להבין למה להעלות את כל ההצגה המושקעת הזאת שוב.
בסך הכול מדובר פה באלבום של אלבארן שמכיל גם כמה מחבריו ב Blur, כשאליהם מצטרפים לא מעט אורחים מכובדים, צוות נכבד של נגני אולפן וכמה אומני היפ הופ שמשולבים בתוך כל המיקס המוזיקלי הלא אופייני של האלבום, זאת בדיוק הנוסחא של האלבום הקודם, רק שכאן, משום מה, היא עובדת אפילו יותר טוב.
השינוי העיקרי הוא החלפת המפיק, במקום Dan The Automator שהפיק את הראשון גויס Dangermouse, מפיק פחות מוכר שמסתבר כבחירה המושלמת לאלבום, הוא מביא רעננות מלווה באלטרנטיביות מסוימת להפקה ולצליל העכשווי של הלהקה והוא גם דואג להחדיר קצת יותר יסודות של אלקטרוניקה שיושבים יפה בתוך המיקס הלא סטנדרטי שיש באלבום. האווירה האפלה של האלבום מתחילה עם האינטרו, שעושה שימוש בסאמפלים מתוך סרט האימה הקלאסי Dawn Of The Dead, משם זה עובד לשיר קצבי וטיפוסי בשם Last Living Souls, אין בו יותר מידי, אבל קולו של אלבארן מספיק כדי לתת לו דחיפה של קולות וההפקה מצרפת כל מיני רעשים וצפצופים אלקטרונים מוזרים. דברים מתחילים להתקדם באמת עם השיר השני Kids With Guns, שיר בנוי על מקצב מינימליסטי ושירה שטוחה של אלבארן, יש גם קולות רקע טובים של ננה שרי, אחת מהאורחים המכובדים באלבום.
הסינגל הראשון מהאלבום, Feel Good Inc. הוא גם אחד הטובים באלבום, מקצב שיושב על בס-ליין טוב, שירה טובה של אלבארן, יש את ה Bridge האורקסטראלי המלודי, ואפילו חלוצי ההיפ-הופ De La Soul מצליחים להישמע נכונים לשיר. בין עוד האורחים שבאלבום הוא שון ריידר מהלהקה הבריטית המיתולוגית Happy Mondays שנותן בשיר Dare את אחד הביצועים הטובים ביותר שלו זה שנים, לאחר מכן יש קטע קריאה קצר של השחקן דניס הופר, כמו שאמרתי, זה לא אלבום פופ רגיל.
עוד רגע מוצלח שראוי לאיזכור הוא השיר All Alone שמאחד את זמר ההיפ-הופ הבריטי הוותיק Roots Manuva (רודני סמית') עם הזמרת מרטינה טופלי-בירד, שילוב של שני עולמות שונים בעליל שעובדים בזכות החיבור יוצא הדופן שמאפיין את רוב האלבום.
בסך הכול מדובר פה באלבום מלא גיוון, קשה להצביע על סגנון אחד או לתת שם למה שאלבארן יצר כאן, זה שילוב של היפ-הופ, פופ אלטרנטיבי ואלקטרוניקה, אבל הכול מופק היטב, מלודי ונעים לאוזן והכישרון של אלבארן מחזיק פה את מעט הרגעים החלשים על הכתפיים וזה כל מה שמשנה.
אלון מיאסניקוב
