2006-03-02
A traitor like Judas ידועים בזכות כמות נכבדת של הופעות (יחסית למעט שנות פעילות) והמטאלקור הכבד שהם עושה; הם מלחימים את הברוטאלי יחד עם המלודי ויוצרים חומר מעולה לפוגו, דוגמא טובה לזה אפשר למצוא ב- From my cold dead hands.
הם פרצו ב- 2002, עם MCD שנקרא Poems for a dead man וסימן אותם כבעלי פוטנציאל מבטיח; לא לקח הרבה זמן עד שהם הוציאו אלבום נוסף, Too desperate to breathe in יצא ב- 2003 והביא את הלהקה לסיבובי הופעות אינטנסיביים.
ב- 2004 הם חברו ללהקת ההארדקור הגרמנית
Under Siege והוציא יחד ספליט, Ten angry men, התוצאה הייתה דיי מיוחדת.
חברי ATLJ החליטו להשקיע יותר ב- Nightmare Inc., כיוון שהם לא היו מאוד מרוצים מהדרך שבה שהשחרורים הקודמים שלהם נשמעו, וגם כי התחיל להימאס להם לנגן את אותו חומר שוב ושוב.
פידבק של גיטרה, תופים עם סאונד אלקטרוני וסימפול של קריינות פותחים את Nightmare Inc.; האינטרו הזה (שגם נקרא Intro) מכין את השטח לפיצוץ שבא ב- Die without… הבומבסטי, הכולל בתוכו שלל השפעות מסגנונות שונים במטאל (ט'ראש, דת' שבדי וכו') שמתבטאות בריפים יציבים וצרחות פשטניות.
המטאלקור פורץ בשיר הבא, No more silence, עם ריפים טיפוסיים ופלוס רציני בתחום הווקאלי – את מקומה של שירת האימו בפזמון מחליפים גראולים, הפתעה נעימה.
שיר הנושא מציג קירבה ל-
Soilwork, דרך הקצב והטון, ויש בו גם את התיפוף המשובח ביותר יחסית לשאר השירים.
בשלב זה אני רוצה לעצור ולדבר על הקול של Bjoern Decker – הבחור יכול לצרוח, באמת (נסו את The Swan ותיווכחו), אבל אני לא בטוח עד כמה הוא מתאים למוזיקה; יש לו טווח נחמד של צרחות לא מובנות, רק שנראה לי שזה קצת קשוח מדי יחסית לרוב המוזיקה שהם עושים... או שאני מפספס את הרעיון.
A good day to die מתחיל מעולה וגם ממשיך ככה ; לדעתי הוא השיר הטוב ביותר כאן, כל האלמנטים מתחברים לתוצר נגוע בכלבת, עם תוספת של סולו קטן.
חבל שהקו לא ממשיך ב- Memory Hall ו- To the bones, שניהם בסדר בגדול, אבל כמה מאותו דבר אפשר לסבול?
נראה כאילו האור בקצה המנהרה מגיע ב- You rip your guts out, שמתחיל בגיטרה באפקט שונה ונקי יותר אבל חוזר למחוזות מוכרים מהר מאוד.
On Freedom square סוגר את העסק עם ריפים קצת יותר דינאמיים שעושים אותו מעניין יותר.
בגדול, האלבום הזה סובל ממחסור בגיוון, כל שיר טוב בפני עצמו אבל בתור אלבום מלא הוא לא מתפקד כל כך טוב; הוא מתחיל טוב אבל משאיר טעם לוואי.
נו מילא, לפחות העטיפה יפה.
עופר ויינר
