2002-12-22
לעיתים, חובב מוסיקה נתקל באלבום אשר, החל ממבט ראשוני וחטוף, נראה כי הסיכויים שיהיה מוצלח אינם רבים. משם האמן, הידוע לשימצה במידת מה, דרך שם האלבום ועטיפתו, ועד תווי הפתיחה המבשרים רעות, כל הסימנים מעידים על השממון המתקרב. ובכל זאת, מסיבה בלתי ברורה, קשר מוזר ומפתיע נותר בין המאזין, פסימיסטי ומשוחד ככל שיהיה, לבין היצירה העומדת למבחן. ואמנם, רחמנא ליצלן, הוא אף נהנה מהאלבום.
התרחשות שכזו חוויתי בהאזנה לאלבומה האחרון של להקת PEGAZUS - The Headless Horseman.". כל ניחוש מלומד, המבוסס על ידע קודם שברשותי ורשמי הראשוניים מהאלבום, הוליך למסקנה חד משמעית - כנראה מדובר באלבום נוסף של הרד-רוק/פאוור מטאל אפי ופסאודו-דרמטי שחוק, מיושן ומאוס. הסיבות העיקריות לכך נעוצות בשמות השירים המלודרמטיים, עטיפת האלבום הפנטסטית-מיליטנטית באופן עילג למדי, והיכרותי (המועטה יחסית) עם עבודותיה הקודמות של הלהקה. ואכן, כל אופן מילולי-לאקוני בו אתאר את האלבום יוביל את הקורא למסקנה המתבקשת, אשר תשווה את ציפיותיו המוקדמות מהאלבום לאלו שלי: האלבום נשמע כפרי יצירתה של להקת קאברים, המבצעת גרסאות כיסוי לאוסף שירי מטאל פיקטיביים משנות ה- 80 וה- 90. נראה כי PEGAZUS הושפעו ישירות מרובן המכריע של הלהקות הפעילות (במקטעים מסוימים של ז'אנר המטאל) בשני העשורים האחרים. בתור דוגמא חלקית מאד, נוכל להזכיר השפעות ברורות לחלוטין, לעיתים עד כדי מבוכה קלה, של Ozzy Osbourne, , Iron Maiden, Judas Priest, , Rush, MSG, Thin Lizzy, Motley Crue ו- Dream Theater . וכמובן, בל נשכח את נוכחותה המוחשית של כל להקת פאוור-מטאל מוכרת. אכן, נכון יהיה לסייג ולהגיד כי כל אמן מושפע במידה זו או אחרת מהאבות המולידים של תחומו. הבעייה היא ש- PEGAZUS לא מספקת למאזין כל רעיון מקורי פורה, המפתח, מתקדם וממשיך בדרך שהיתוו האבות הקדמונים, אלא מהווה מופת של דלות יצירתית. האלבום מנחיל במאזין תחושת דז'ה-וו מתמשכת, המבהירה כי גם במידה ואינו מצליח לנקוב בהוגה מקור הקטע לו הוא מאזין, ודאי כי הרעיון המרכזי כבר נוגן בעבר, קרוב לודאי כי יותר מפעם אחת.
הלחנים הספק-אותנטיים הללו מבוצעים בצליל קבוע ובלתי-משתנה, אשר לרוב מאופיין בדקות ופשטות צורמת. חברי הלהקה מוכיחים יכולות נגינה בינוניות, לעיתים מעט למעלה מכך, אך לעולם לא מתקרבים למצוינות של ממש.
וכפי שנרמז מקודם, ולמרות כל הנאמר לעיל, אני מוכרח להודות כי, באופן פרדוקסלי, נהניתי מהאלבום. נראה כי החיבה שאני רוכש כלפיו נובעת בעיקר מחוסר-יומרנותו המובהקת. בהתבסס על האזנה לאלבום בלבד (ללא מידע על התבטאויות חברי הלהקה), אני מעריך כי חברי PEGAZUS מודעים להיות יצירתם חקיינית ופשוטה, ממש כשם שהמאזין מודע לכך. אין כל שאיפה כי האלבום יהיה חדשני, ייחודי או מפתיע בכל אופן שהוא. הלהקה שמה לעצמה למטרה לספק למאזין שעת האזנת-רקע קלילה ואוורירית של מלודיות מטאל נוסטלגיות, שתלווה אותו במהלך שגרת יומו, אולי לעיתים תעלה עווית חיוך קל על שפתיו. ומשימה זו הוגשמה באלגנטיות יחסית. בהתחשב בכך כי תקציב הקורא מוגבל, ועליו לבחור בקניית האלבומים היצירתיים והמעניינים ביותר, בשום אופן לא אוכל להמליץ על זה הנידון. לעומת זאת, אם יאתר את האלבום במדף הדיסקים המוזלים - מומלץ לו לשקול בחיוב את הרכישה.
תום אורגד
