2006-02-03
אלבומם השביעי של Fear Factory הוא השני מאז חזרתם לאחר ההתפרקות והעזבתו המתוקשרת של הגיטריסט Dino Cazares, שאת מקומו תפס הבסיסט Christian Olde Wolbers, שאת מקומו כבסיסט תפס Byron Stroud מ
Strapping Young Lad, והוא ממשיך את הכיוון של האלבום הקודם, Archatype, אבל עם כמה הפתעות.
הגדולה בהן היא הסאונד של האלבום, סאונד גס ומחוספס, הרבה פחות נקי מכל מה שהיה ללהקה בעבר, בהחלט אפשר לומר שמבחינת הסאונד האלבום הזה הוא ה St. Anger של הלהקה, לפחות מבחינה מוזיקלית נמנעה הלהקה מלעשות את הזוועות שעשו Metallica באלבום הנוראי ההוא, הסגנון הוא אותו סגנון, Wolbers מוכיח שהוא גיטריסט מוצלח, ויוצר כמה ריפים טובים, זה שבשיר הנושא הוא אחד הטובים של ההרכב, והמתופף Raymond Herrera מוכיח שוב שהוא אחד המתופפים הטובים בז'אנר, והפעם, בגלל ההפקה, גם אלו שטענו שהתיפוף שלו נעשה בידי מכונה, לא יכולים להכחיש את יכולתו.
הבעיה הגדולה ביותר באלבום היא לא הסאונד, היא השירים, באלבום פשוט אין שירים טובים מספיק, אין מספיק Hooks שנשארים בראש, ובגדול אין ממש שיר כזה שאתה תזכור יותר מידי זמן לאחר ההאזנה לאלבום, וזו בעיה. האלבום הטוב ביותר של ההרכב לדעתי, Demanufacture הוא זה שהכיל את השירים הטובים ביותר, באופן מוזר, גם הסאונד שהכי התאים להם.
אני מודע לזה שההפקה של Colin Richardson באלבום הייתה הפקת יותר עם ברק, ושהאלבום אחרי, Obselete היה נכון יותר ללהקה, אבל משום מה דווקא האובר-הפקה הזאת מתאימה ללהקה, היא נותנת לה את הסאונד המכונתי, הנקי שהכי מתאים לה, וסאונד מלוכלך וגס משולב עם שירים לא הכי מוצלחים יוצר אלבום שהוא חלש מאד.
אני מקווה שלהרכב יש עוד איזה Demanufacture בעתיד, כי בכיוון שהדברים הולכים כרגע, אני מאבד עניין.
אלון מיאסניקוב
