2006-02-01
אני יודע שיש כאלו שלהם יש אלרגיה של ממש לפאוור מטאל גרמני צ'יזי ושופע קיטש, ולאלו אני ממליץ להתרחק מהאלבום הזה כמו מאש, כי מדובר באלבום עשוי גבינה גרמנית איכותית, שמרביץ במלודיות קלות ובשפע קיטש, אבל משום מה, אני דווקא אהבתי אותו.
נתחיל מזה שאין לי כלום נגד קצת קיטש, אני אוהב את המוזיקה של Queen וגם של להקות פאוור כמו Gamma Ray, ומשם בעצם להקות כמו Seventh Avenue לוקחות את ההשפעות שלהן, מטאל מלודי ביותר, שירה גבוהה, טקסטים מאד צפויים, אתם כבר מכירים את הסיפור.
הלהקה, שזה כבר האלבום החמישי שלה, רק משתפרת עם הזמן, האלבום הוא השני שלה בחברת המטאל הרצינית Massacre, וניכר כי קצת כסף נשפך כדי שהאלבום הזה ישמע כמו שצריך, אם זה מיקס של מפיק העל Sascha Paeth ואם זאת העובדה שאת השירה הפיק ויקטור סמולסקי, גיטריסט להקת Rage, וכל זה אכן נשמע באלבום, הוא מופק לתפארת.
המוזיקה גם מכילה כמה יסודות, היא אמנם קיטשית ומלודית, מהזן ה Happy של הפאוור מטאל, אבל היא גם כבדה מאד לפעמים, כמו בשיר הנושא שנשמע כמעט כשיר ט'ראש חלק מהזמן, ואז עובר לגיטרות צי'יז ברורות יותר לקראת הפזמון, השילוב הזה של כבדות ומלודיות קלות די עושה את האלבום.
השירה של סולן הלהקה, Herbie Langhans היא אחת הטובות ששמעתי בז'אנר, הוא החבר המקורי האחרון שנשאר בלהקה מתחילתה, והוא עושה עבודה נהדרת, כשנראה שזאת הסיבה שלהקת Kamelot השתמשה בו לשירת הרקע באלבומים שלה, הוא משלב קול שמזכיר את זה של אנדי דריס מ Helloween עם קצה אגרסיבי יותר, והוא סוחב גם את אלו מהשירים שלא חזקים כל כך.
להקה אחת שהזכירה לי אותם היא Narnia השבדית, שגם מושפעת מיסודות ניאו-קלאסים כמו של Malmsteen, למרות ש Seventh Avenue כבדים יותר, הם מזכירם אותם גם בנושאים שלהם, שללא ספק קשורים לאמונות הדתיות החזקות של חברי הלהקה.
אמנם נכון שבאלבום יש יותר גבינה מבפלח של גבינת Limburger גרמנית, אבל הוא עדיין מהנה בדרכו הקיטשית.
אלון מיאסניקוב
