2006-02-01
אני בטוח שהרבה פה תוהים למה הביקורת הזאת עולה כל כך הרבה זמן אחרי שהדיסק יצא, והתהילה כבר הגיעה ושמה את חותמה על האלבום של להקת הפאנק רוק המתבגרת הזאת, התשובה פשוטה, כשהאלבום יצא לא היה ביכולתי לכתוב עליו, ועוד פחדתי שעקב מעבר הזמן גם נאלץ לוותר על לתת לו את השבחים שמגיעים לו , עכשיו עם צאת הדיסק והדי וי די שמתעדים את סיבוב ההופעות של האלבום, אני מאמין שניתנה לי הזדמנות שנייה לכתוב עליו.
בהתחלה הייתי מאוד סקפטי לגבי אלבום חדש של גרין דיי, חוץ מהלהיטים אני מודה שאין לי יותר מדי הקשר ללהקה, אבל מצד שני, אחת להקות הפאנק הגדולות מוציאה דיסק חדש, לא ניתן לו השמעה? כמובן שניתן.
American idiot הוא אלבום פאנק, עם הגישה והדרך חיים של פאנק, מצד שני, הוא עושה דבר שלרוב לא נעשה בסגנון (שיש לו נטייה להיות ארוז בשירים של שתי דקות של אנרגיית נעורים וזעם על המערכת), הוא נותן נשיקה ענקית לג'אנר שהיה אחד הגדולים בערך לבואו של הפאנק, שהוא הרוק המתקדם.
גרין דיי מפתיעים בדיסק קונספט, (מושג ראשון נפוץ למדי ברוק מתקדם), בתוכו יש שני שירים שנעים בסביבות העשר דקות (תסמין נפוץ של הרוק המתקדם), וכולו מטובל במילים נוקבות שלא נובעות מזעם אלא מרגש טהור, של כעס וניכור למדיניות הפוליטיות השולטת בעולם.
הדיסק הזה מלא בשירים מצוינים גם מבחינה מסחרית וגם מבחינת איכות, דבר ראשון יש את הלהיטים הבטוחים, שיר הנושא American idiot, ה"בלאדות" boulevard of broken dream, ו wake me up when September ends שהם שלושתם מצוינים לגמרי.
אחרי זה אפשר למצוא את שתי הסוויטות המפתיעות לטובה – jesus of saberbia , ו homecoming, שתיהן נושקות לעשר דקות, מחליפות אווירה, בכל רגע, ומצליחות לתפוס את תשומת הלב, האוזן והרגש הכול ביחד.
באלבום ניכרת בצורה משמעית את ההתבגרות המוזיקלית של ההרכב, ואפשר לשמוע השפעות מלהקות כמו the clash ועד the who, אבל הכל במעטפת של הסאונד האמיתי והבועט של גרין דיי.
הליריקה באלבום מצליחה לרגש, להיות מתוחכמת ובכל זה להעביר את תחושת הפרנויה, הכאב, והזעם של לגור בארה"ב אחרי ה11\9 . בילי ג'ו ארמסטרונג מוכיח את ההתבגרות האישית שלו דרך הליריקה, הדימויים והחתך המדהים בתיאור התחושות ורגשות, כמו כן מוכיח את יכולתו להיות כותב שירים ורסטאלי ובוגר יחד עם היכולת לקחת דברים בקלות.
זה לא הגרין דיי שכתבו את basket case אלא גרסא בוגרת וחכמה הרבה יותר שמחזיקה את אותה גישה לחיים.
American idiot כמו כל אלבום קונספט טוב, פועל בכמה רבדים, אוסף שירים מצוינים, או יצירה אחת ארוכה מעולה גם כן, צריך לתת לה לגדול עליך לפעמים, או פשוט לתת לה לסחוף אותך. אלבום מצוין, וברגעים אפילו מהפיכה לסגנון.
רועי פוברצ'יק
