ביקורות
2006-01-29
אלבום ראשון ללהקת הפורטוגזית הזו, אחרי כמה דמואים, עם תיפוף מדהים של Gorg (כיאה לבלאק מטאל- לכולם יש שמות במה) שמזכיר לי פה ושם את Nicholas Barker בימיה המוקדמים של Cradle of Filth (שמאז הימים שלו ב- c.o.f הוא היה גם ב- Dimmu borgir ו- Old man's child).
Fellatrix Discordia Pantokrator נפתח באינטרו מולחן היטב (הנקרא פשוט intro) שמוביל לאקשן של Calypso ובו גיטרות כמו מכונות ירייה מידיהם של BTHZR ו– Andreamon (שגם חולקים ביניהם את השירה), השיר מסתיים בריף מוכר: ההמנון של האימפריה ממלחמת הכוכבים.
Bordel no Éden מתחיל בסאונדים שיוצרים אווירה וגיטרות שמתגברות לאיטן עד שהוא נשבר לריף גרוב (בעזרת הבסיסט Helregni) - מאוחר יותר מצטרף קול נשי-אופראי ואפילו סולו קצר וחולני.
שני השירים הבאים Azur(Heliophobia) ו- Morte Geométrica, טיפה יותר ברוטאליים; הם פשוט מהירים יותר ולא משאירים ממש מקום לנשום.
Cães de Guerra נפתח בדהרת גיטרות וקול נשי שעושה תפקיד צועני-פולק-משהו; מדובר בשילוב בין הקול הצווחני והגראול העמוק, על בסיס של ריפים מלודיים יותר כך שנוצר שילוב שנשמע יותר כמו שיר של 3inches of blood.
העוקב לו, Moïra הוא יותר אולדסקול מבחינת הגישה והריפים הבסיסיים שלו, חומר להמנון מטאל, גיטרת lead מהחור הכי מלוכלך בשאול וסיום בקצב משתנה.
הבא בתור, A forca de Deua, באמת מתחיל כמו המנון מטאל (יחד עם הצרחה העצבנית שמתחילה אותו) אך מהר מאוד בורח למחוזות מוכרים וכבדים יותר, נע לקטע מעבר של רעשים קולות שגולש להמשך השיר- שהיה בקלות יכול להיות קטע הסיום של האלבום, כשהוא נושא בתוכו את כל מה שיש לרביעיית השטן הזו להציע.
הקטע המסיים Sacra Morte מראה שוב ש-Gorg יכול לקרוע את מערכת התופים שלו בליווי הליינים של Helregni בזמן של BTHZR ו- Andreamon מראים איך ריפים חדשניים ואולדסקול עובדים יחד.
עופר ויינר
