2005-11-28
תמיד הייתה לי נקודה רכה ללהקות שעושות מטאל מלודי עם קריצות עבות לשנות השמונים, וזה בדיוק מ ש Widow עושים, חבורה צעירה יחסית של אמריקאים, שזהו אלבומם הראשון, הם עושים מטאל מלודי וטוב, עם הרבה King Diamond ו Merciful Fate בפנים, וגם לא מעט Iron Maiden, מוקדמים כמובן.
החל מהשיר הראשון ברור כי כשרון נגינה לא חסר לחבורה, לידים מעולים, ניגנת בס מרשימה מאד שהזכירה לי את הנגינה של Steve Harris, תיפוף טוב, ושירה גבוהה בסגנון שהוא לחלוטין שנות השמונים, בקיצור, הכול מתקתק.
גם הסאונד מפתיע באיכות לגבי אלבום שדי ברור שלא הושקע בו יותר מיידי כסף, סאונד ברור ומלוטש, ששומר על החום שהיה נפוץ בשנות השמונים, ללא כל מיני גליצ'ים שגם היו נפוצים.
השיר הראשון הוא Maiden בהווייתו, והדבר היחידי שמעצבן בו הוא הסימפול של הבחורה הגונחת בעונג בלתי יתואר, ע"פ השיר זה שהשטן משתלט על בחורה זה דבר יותר טוב מכל ויברטור מתקדם, טוב ויפה, אבל למה להתחיל את השיר איתה וגם באמצע הליד שבאמצע היא צריכה להמשיך לגמור? שתחכה לסוף!
השיר שאחרי הוא King Diamond מוקדם לכל דבר, ובהחלט תענוג לשמוע את הגיטריסט Cristof ממתבטא בחופשיות עם הלידים המצוינים שלו, הוא דואג להכניס הרבה מאד כאלה, ומכיוון שהם באמת עשויים היטב, אין לי התנגדות לזה.
אין בלהקה שום דבר מקורי, אבל מי אמר שצריך להיות? האלבום עשוי טוב, מלודי, ועושה עבודה מעולה בלהזכיר איזה מוזיקה אדירה עשו בשנות השמונים במטאל, וזה כל מה שצריך.
אלון מיאסניקוב
