2005-11-02
לשמוע את השם Papa Roach מחזיר אותי כמה שנים אחורה- למתי ששמעתי בפעם הראשונה את הדיסק Infest (2000) , שהיה בו שילוב טוב של רוק פוסט גראנג'י (אולי אפילו מושרש בפאנק או בהארדקור) ושירה שהייתה קרובה מאוד לראפ.
מאז Infest )שנחשב לאלבום הטוב ביותר שלהם בעיני( עברה הלהקה מעט שינויים, הראפ כמעט והושמט באלבום העוקב מ- 2002 Lovehatetragedy (חוץ מבשיר או שניים) והקירבה לפאנק-רוק-סקייטרי הייתה גדולה מתמיד.
עוד ביטוי לשינוי בהם היה בשינוי השם של הסולן מ- Coby Dick לשם האמיתי שלוJacoby Shaddix.
ב- Getting away with murder , הסיפור הוא אחר לגמרי- כאן מדובר בסאונד הרבה יותר מלוטש ומופק. ההשוואה ללהקות כמו Good Charlotte יותר ממתבקשת ולו רק בגלל האימוץ של האימו-קור אל תוך הפאנקרוק ש- Papa Roach עושים.
לא מדובר באימו כמו זה של Jimmy Eat World או Weezer , אלא בהשאלה של הטון וההרגשה שהליריקה נותנת.
המחסור בריפים מקוריים והמיקס הנמוך של הגיטרה לא מראים את Jerry Horton במיטבו, איפה הגרוב שהיה ב-Infest ?
הנוכחות של הבסיסט, Tobin Esperance , לא ממש מורגשת לאורך האלבום מלבד cשיר הנושא של האלבום, שיש בו איזה תחושה של Korn.
התיפוף של Dave Buckner לא וירטואוזי במיוחד- לא שיש ציפייה למשהו מיוחד מדי בתוך הז'אנר המדובר- אבל לא יזיקו מעברים או כניסות פה ושם.
השירה של Jacoby השתפרה והגיבוי בקולות רקע של שאר חברי הלהקה גם תורם, אבל אין מיצוי מספיק גבוה של היכולת- והליריקה הבנאלית שכועסת על כולם ועל הכל פשוט לא עובדת בלי רגש מתאים בשירה
טיפה קשה לי למצוא היילייטס; אפשר להגיד שהשיר הפותח, Blood (empty promises) , טוב כי הוא קליט ומנסה לשלב בין קולות נקיים לצרחות (ע"ע Funeral for a Friend).
גם השיר הנושא את שם האלבום לא רע, אולי אפילו הכי טוב באלבום, אולי בגלל קירבה תמוהה לסאונד של Nine Inch Nails.
העוקב לו, Be Free, מתחיל מינימליסטי והליריקה שלו עוסקת בצד הרע של אלכוהול- אך הבעיה הגדולה איתו היא שימוש בטקסט "sick and tired of being sick and tired" שאולי מוכר יותר משיר של אנסטסיה (?!).
Getting Away with Murder נשען על אימו-קור, על פאנק-רוק ועל פוסט-גראנג' – אבל נופל בין הכיסאות. הוא מצליח להישמע קליט וטיפה פופי כמו Infest אבל ממש לא משחזר את ההצלחה שלו.
עופר ויינר
