2002-11-11
ככלל, מוזיקה מבוססת על ניגודים. ככל שיישמע הדבר מפתיע, גם כאשר נבחן יצירות מוזיקליות מהזן הנחות והפשטני, הייצרי והשטחי ביותר, נוכל לאתר בהן את גורמי הסתירה, המושרשים היטב ביסוד תהליך התהוות היצירה המוזיקלית: השילוב של כלי נגינה נבדלים, המהווים ישויות נפרדות, כל אחד מייצג מימד יחידני, שטוח ודל יחסית לכולל, מכריז על שלילת עמיתיו המקבילים בהיותו שונה מהם בגוון ותפקיד. כעת, באופן המזכיר במעט את ההתפתחות הדיאלקטית המוכרת מתחומים אחרים (אשר, עפ"י פילוסופים מערביים החל בהגל, היא התהליך הדינמי המחולל את תהליך התמורה בקיום) השלילה עצמה נשללת באמצעות ההכרה ביצירה הדדית של שלמות חדשה, עשירה ומלאה יותר, ומניבה מעין מעבר שלב, השלמה והתקדמות המושגות בקונפליקט הפנימי, בו הגורמים עוברים ממצב קיומי של ישויות בודדות לעבר רמה מתקדמת יותר, קרובה יותר לאחדות אוניברסלית ואוטופית. כפי שאפשר וקראתם בביקורותי הקודמות, לדעתי ניתן לפתח רעיון זה לכדי קביעה כי היצירות המוזיקליות הגדולות ביותר מציגות גילוי ניכר, משמעותי ומודגש של האופן הכמו-דיאלקטי המובנה - בהיבט ההלחנה.
להקת SHADOWS FALL מהווה דוגמא משביעת רצון של יישום העיקרון הנ"ל, בתחומים מוסיקליים בהם, לדעתי, לא נראה עד כה במידה הרצויה. בהיותה אחת מלהקות ההמשך של הרכב ההרדקור OVERCAST (וראה גם ביקורתי על KILLSWITCH ENGAGE) , ציפיתי כי, במקרה הטוב, יהיה זה אלבום מטאל נחמד ומבדר, כאשר התרחיש החמור ביותר שעלה על דעתי הציג אקט NU METAL מסחרי ומביך. הופתעתי לגלות כי האלבום עלה על כל ציפיותיי, בהיותו כולל אצווה מרשימה של ניגודים מגושרים ומאוחדים.
מיזוג האלמנטים השונים קיים במספר רמות נפרדות של יצירת SHADOWS FALL: רוב הקטעים מבוססים על איחוד של סגנונות מוסיקליים שונים, לרוב מדירים תחת כפיפה אחת צירוף של ת'ראש מטאל וד'ת-מטאל בנוסח העדה השבדית. בניגוד ללהקות רבות, SHADOWS FALL מצליחה לשמר את העניין והייחוד בשילוב השחוק, באמצעות חילול עימות שולל בין הז'אנרים המוכרים-מדי, ויצירת הסינתזה הנדרשת בכדי להתעלות מעבר לבנאליות הצפויה הטמונה בצירוף המוזכר. התגלות נוספת של מתודת ההיתוך נראית במישור האסתטי: בעוד המעבר לסירוגין בין קולות נקיים לנהמות הוא בלתי מקורי בעליל, נוסה כבר פעמים רבות, ואינו מציג בתחום זה כל חידוש או ייחוד, עבודת הגיטרות הדואלית לעיתים קרובות מעידה על השראה ויצירתיות, כשהיא מפיחה בכל אחת מתפקידי הגיטרה השונים רוח מלודית עצמאית ונבדלת, תוך שימור המודעות בנוגע להשלכות בהקשר ההרמוני הנתון, וניצול השילוב החריג בכדי לשנות ביעילות את האווירה והמטען הרגשי המועבר באותה העת. כמו כן, משולבים ביצירות מסספר מעברים אקוסטיים, המשתלבים היטב ביצירות, לעולם לא נשמעים מאולצים או מופרכים. ולבסוף, החשוב ביותר: עבודת ההלחנה, אשר ניכר כי היא תוצר מבורך של שילוב בין מחשבה, השקעה וכישרון רב, מאפשרת לכל האלמנטים הנקובים להתאחד ולהוות את האינטגרציה הסופית המבוקשת.
לא, האלבום אינו מעולה ממש: למרבה הצער, המאפיין האמריקאי המצער של רגשנות והשתפכות מזויפת זוכה גם הוא לייצוג משמעותי למדי ביצירה, בעיקר בהיבט הווקאלי. בנוסף, לעיתים נראה כי השפעות NU METAL בזויות אכן חלחלו ליצירה במידת מה. ובעוד ההשפעות השלילות נספחות לאלבום ולעיתים מבליחות ופוגעות בסך החיובי, הוא מאבד מההמשכיות והרצף המאפיינים יצירות גדולות באמת. וכך, אנו עומדים בפני אוסף ארעי של קטעים מוסיקליים מנותקים ונפרדים, גם אם טובים מאד בחלקם. ולמרות זאת, האלבום בהחלט מומלץ, למי שמוכן להסתפק במעט פחות משלמות אמיתית.
תום אורגד
