ביקורות
2005-10-04
Days Of Grace היא להקת מטאלקור גרמנית, שלמרות שהיא קיימת כבר מ-1997 ניתן לומר שהיא עדיין בתחילת דרכה. לפני שמונה שנים הם הוציאו אלבום בכורה ו-Unio Mystica הוא אלבומם השני. החברים החלו לעבוד עליו ב-1999 אך רק ב-2003 הוא יצא. הדבר המרשים שמיד בולט באלבום הזה הוא שהסאונד נהדר, למרות שההפקה היא הפקה עצמית בלי עזרה של חברת תקליטים.
האלבום כולל כמה אלמנטים של ג'אז אבל לפי סיגנון השירה והניגון ההשוואה הבלתי-נמנעת היא ל- Machine Head.
האלבום מתחיל בצליל כבד מאוד וגראולים שלא היו מביישים אף סולן דת' מטאל. זה קורה בשיר שנחשב לאחד הטובים באלבום, Stuck State. בשיר הבא, One Voice, מתחיל הקו של המטאלקור להיכנס למרות שעדיין ניתן למצוא קצת צעקות שמאפיינות ז'אנרים אחרים של מטאל. בשיר הבא, Secret War, יש כבר שינוי כיוון מוחלט באמצע השיר והלהקה עוברת לניגון שקט יותר, וגם הסולן מנמיך טונים וכמעט לא צועק. גם Chosen View שבא אחריו לא עולה חזרה לרמות הגראולים שהיו בשיר הפותח, למרות שהוא מגביר קצת את הקצב ומציג נגינה מעולה שמפיקה צלילים כבדים. Spoken Words בכלל מפתיע כשהוא נפתח בנגינה מלודית של גיטרה אקוסטית ושירה רגועה, אבל לא עובר זמן רב לפני שחוזרים למטאלקור עצבני ומשובח עם צעקות שמאפיינות היטב את הז'אנר. בשיר הזה ניתן גם לציין שנותנים קצת יותר במה לתיפוף. One Eyed King שבא אחריו ממשיך את אותו הקו, כשאת ההפתעה בהתחלה מספקת המוזיקה שמזכירה במעט מקצבים של ה-Prodigy. Shades שבא אחר כך עובר למקצב איטי יותר ולנגינה כבדה יותר, השירה לא משתנה – לא חוזרים לגראולים של השיר הראשון אבל צעקות מטאלקוריות יש בשפע, ואם מחפשים מקור להשוואה אז בשיר הזה הדימיון ל-Soil הוא לא משהו מרוחק מהמציאות.
שיר הנושא, Unio Mystica, משלב מספר אלמנטים כמו מקצבים מהירים, נגינה כבדה יותר, כמה גראולים (בעיקר בסוף) ועוד וכך נוצרת תרכובת של שיר מצויין שעומד לצידו של Stuck State כאחד הטובים באלבום. The Game חוזר על הטריק של Spoken Words אבל הוא משלב גם שירה רגועה במהלך הבתים עד הפיזמון. B Or G חוזר לנגינה ושירה עצבנית מטאלקורית והשיר המסיים, Flaming Lips, יוצר מעין תחושה של אפילוג עם הנגינה הכמו-אלקטרונית והקול הרגוע-ממוחשב שנשמע בו.
אלבום לא רע בכלל שמציג עבודה מצויינת של כולם גם בצד הטכני(Quo ו-Peter בשירה ובנגינות הגיטרה, Steffen הבסיסט ו-Franc המתופף) וגם בצד ההפקתי (עדיין קשה לי להאמין שהאלבום הזה הוא בהפקה עצמית).
ניר חביב
