2005-09-25
או. קי, חיה מוזרה ביותר לפנינו.
הלהקה היא להקה איטלקית שעושה משהו שבגדול הייתי מגדיר כאולד סקול מטאל, משהו בכיוון ט'ראש עם קצת בלאק באווירה, אבל הם עושים את זה מוזר מרוב הדברים ששמעתי לאחרונה.
נתחיל מהנקודה החלשה, השירה נוראית, כשאני מתכוון נוראית אני מתכוון לבחור איטלקי שמנסה לעשות קלין ונשמע כאילו צריך לשלוח אותו למנזר, זה מעין שירה עם ניסיון למלודיה שבעיקר מצליחה לגרום לנו לרצות שיפול עליו המקירופון, בכמה קטעים פשוט נפלתי מצחוק – עד כדי כך גרוע.
מעבר לכך? דווקא מדובר באלבום לא רע, סאונד סבבה, חזק ורועש, למרות שהתופים נשמעים כל כך נקיים שחששתי שמדובר במכונת תופים, מה שלא מוזכר באלבום, יש כמה ריפים פשוטים וחביבים, כמו שאמרתי – אולד סקול, ויש עובדת בס מענינית, הבעיותיות היא שהסולן, שהוא גם הבסיסט, הכותב והגיטריסט, נותן לבס לעלות בסאונד מעל הגיטרה, כך שלעיתים יש איזה תחושה אוונגרדית למוזיקה, כאילו לא מדובר במטאל בכלל.
גם שיר הנושא וגם שיר כמו Blood Thirsy Demons הם שירים שגורמים לתחושה שחזרנו בזמן לימי התהילה של Celtic Frost, כלומר מעין ט'ראש-דום כבד עם קצה סלדג'י של הגיטרות ושירה לא נעימה בעליל, וזה בהחלט נותן תחושה נוסטלגית חביבה.
שירים כמו Black Soltiude עושים שימוש בקצת קלידים פשוטים לאווירה אפלה, שמעלה קצת בתודעה דברים כמו Merciful Fate, ושוב, כזה דבר לא יכול להיות רע.
ללהקה יש עתיד, כי הכישרון שם, אבל משהו חייב להשתנות עם השירה, אולד סקול או לא, היא מטשטשת את האפקט שיכול היה להיות לאלבום.
אלון מיאסניקוב
