ביקורות
2005-08-20
כבר מהשיר הראשון של ההרכב הפורטוגלי הזה מתמכרים לרוק הגותי שחמשת חברי הלהקה עושים.
הלהקה, שהוקמה ב-1999 תחת השם “Blue Obsession" עברה הרבה שינויים בהרכב עד שהגיעה לנוכחי תחת השם Icon.
הקול העמוק והמלנכולי של הסולן/גיטריסט המכונה Jonny Icon , הסאונד האלקטרוני מהקלידים של Adam Nox , התיפוף המעט פאנקרוקיסטי לעיתים מידיו ורגליו של Mike Throne , הריפים של Sean Rose (באס) ו- Sebastian Noir (גיטרות) – יוצרים אווירה טעונת רגשות אך פשוטה במהותה.
לכל אחד מהשירים באלבום פזמון קליט ומתקתק למרות הליריקה המלנכולית משהו, דוגמאות טובות לכך הן השיר הראשון "Black Rose” והשיר החמישי "Angel”.
הכבדות שמציעות הגיטרות משתלבת נהדר עם המלודיות של הקלידים וקולו של Jonny Icon(שמזכיר לי לעיתים את קולו של Alex Band מ- (The Calling באופן שנשמע אפילו פופי לעיתים עד כדי כך שהלהקה הייתה יכולה בקלות להצליח עם סינגל במצעדים דבר שהיה גורר אחריו הצלחה רבה יותר ומוסיף משהו מרענן ומיוחד יותר לאותם מצעדים.
נקודות השיא באלבום הן השיר הפותח אותו Black Rose (שכולל בתוכו את הנוסחא ברוב השירים באלבום לפיה הבתים שקטים יותר , קטעי המעבר בונים את הבסיס לפזמון והפזמון מהווה מעין שחרור דיסורשני) , השיר החמישי Angel שלדעתי גם הטוב ביותר באלבום והשישי Remember שבו משולב קולה של סולנית בשם Ana.
שירים נוספים שהתחבבו עלי הם Black Cage שמתחרה ב- Angel על תואר המועדף עלי מהאלבום ו- Who do you hurt now? שהוא מעין בלדה עם גיטרות אקוסטיות המלוות בקלידים עם סאונד אלקטרוני וחלקים בהם כמה קולות – כל אלה מראים צד מעט שקט יותר.
Icon נותנים למאזין רוק גות'י אווירתי אך מעט פופי והעתיד שלהם נראה מבטיח- בין אם יקחו את המוזיקה שלהם וידגישו את הכבדות ואת הפן האלקטרוני (דבר שהייתי שמח לשמוע) ובין אם ישאר הסאונד שלהם זהה או אפילו ילך יותר לכיוון המיינסטרים.
עופר ויינר
