2004-05-12
בשעה שנראה היה עד לאחרונה שלהקת האם שלו,Stradovarius, מצטמקת לכדי זכרון עצוב, הולך סולנה לשעבר, Timmo Kotipelto, האדם שתמיד הזכיר לי את Agent Mulder, ומייצר לעצמו בהדרגה שם כאומן סולו מצליח.
אלבומו הקודם, Waiting For The Dawn היה אלבום מטאל מצויין, מהיר ומלודי, ואלבומו החדש הוא המשך ישיר, עם כמה שינויים ופיתולים מעניינים.
ההרכב שסביבו הוא הרכב מטאלי מנצח, ובו, בין השאר, הקלידן המהולל מ Children Of Bodom, Janne Wirman, וכמובן, אחד הגיטריסטים המוכשרים ביותר שפועלים כיום, Mike Romeo, איש Symphony X.
לעומת האלבום הקודם, האלבום הנוכחי הוא די הפתעה, לא עוד פאוור מטאל שמזכיר את יצירות העבר של Stradovarius, אלא אלבום בעל מקצבים וסגנונות מגוונים יותר, שבבסיסו דווקא הארד רוק איכותי, השינוי הוא לחלוטין לטובה לדעתי, ומאפשר לקול היחודי של Kotipelto להיות מבוטא באופן הרבה יותר מעניין.
השיר הפותח הוא דווקא המנון פאור מטאל אופייני, דאבל באס רועם, קלידים דמויי Stradovarius, שיר טוב, אבל לא יחודי, הוא בהחלט יזכיר נשכחות לאוהבי להקת העבר שלו, אבל הוא לאו דוקא חזק בזכות עצמו.
שיר שתים, Reasons, הוא כבר דוגמא יותר אופיינית למה שמחכה בשאר האלבום, הארד רוק, לא מהיר במיוחד, גיטרות חורשות שהזכירו לי את Sentenced, שיר טוב, שהוא גם הסינגל הראשון מהאלבום.
לאחר מכן יש שני שירים טובים, Around הוא שוב בעל נטיה הארד רוקית, ו Timo מבצע עליות בטון שנשמעות נהדר, Can You Hear The Sound הוא עוד שיר מהיר, אבל כזה שעובד הרבה יותר טוב מהשיר הפותח.
השיר החזק של האלבום הוא לדעתי Snowbound, שיר מטאל בעל ממדים אפים, ריף כבד וסוחף, באמת שיר מעולה.
הסאונד הוא טוב, מקורב מאד להארד רוק יותר מלמטאל, הדאבל בסים לא דופקים בעור התוף, והגיטרות יושבות טוב במיקס, לא קרוב מידי לאוזן, עוד תופעה, היא שחברי ההרכב לא ממהרים להשוויץ בכישורים הטכנים שלהם, כולם מנגנים היטב, אבל נותנים לשירים לדבר, אפילו Mike, גיטריסט וירטואוז מהמדרגה הראשונה, מחזיק את עצמו, מלבד כמה גיחות של לידים מהירים בעלי ניחוחות ניאו קלאסים.
בקיצור, אחלה דבר, אם מר Kotipelto ימשיך כך, נוכל להנות ממנו גם בצורה שונה ממה שהוא עושה (עשה?) ב Stradovarius.
אלון מיאסניקוב
