2004-04-09
Panic Cell נותנים בראש.
תודה לקובי איש Orphaned Land על שהעביר את הפרומו המעולה הזה אלי, כי הלהקה פשוט גדולה.
קצת קשה לתת שם ספציפי למה שהלהקה האנגלית הזאת עושה, הם מגדירים עצמם כמטאל-רוק, וזה כיוון שאני די מסכים איתו, מצד שני, הדיסק מכיל אלמנטים של נו מטאל,
יסודות של thrash, וגם קצת hard core, אבל לא משנה אך תגדירו אותם, הם טובים.
נתחיל מזה שהם ללא ספק חבורה מפחידה ביותר של אנשים, אני בהחלט יכול לדמיין את כמויות ה Guinness שהם לוגמים בבילוי שלאחר חזרה בפאב המקומי, כל אחד מהם נראה כיכול להכיל מזקקה שלמה...
אבל, כגודל האנשים, כך גדול הכשרון, האלבום מרוויח מסאונד מעולה, בשרני ומתובל,
כמו איזה shepherd’s pie איכותי, ומייד עם התחלת השיר הראשון, Damn Self Pity ניכר שיש לנו מנצח ביד.
הסולן שואג בקול צרוד שמצליח להיות מלודי בו זמנית, הריפים הם הגברה של hard rock , עם יסודות מטאלים רועשים, והשיר הוא מנצח מידי.
אבל המנצח הגדול באלבום הוא ללא ספק השיר שהפך להיות הוידיאו קליפ הראשון מהאלבום, Away From Me, המנון מטאלי מצויין, שמהר מאד תמצאו את עצמכם שרים איתו את הפזמון הקליט.
הלהקה ממשיכה במסורת המצויינת של שירי רוק-מטאל חזקים, כשמידי פעם הם מפתיעים בבלדת מטאל לא אופיינית, הקול של סולנם הוא אולי לא הקול המהוקצע ביותר שיש, אבל דווקא עובדה זאת נותנת יותר אותנטיות לשירה השקטה שלו בשירים כמו Bitter Part Of Me,
יהיו מי שמיהרו להגדיר הלהקה כ nu metal נשכני, אבל זאת טעות חמורה, הלהקה קרובה יותר ללהקות hard rock מאשר לכל nu metal, ולמרות שמידי פעם יש טעם של Machine Head במוזיקה, ניכר כי ליבם נמצא במקום הנכון, ביסודות מוזיקלים וותיקים יותר, מה שנותן טון מרענן ואיכותי ללהקה.
מומלץ מכל הלב!
נ.ב – אתם חייבים לעצמכם להכנס
לאתר שלהם, גם בנוי היטב, וגם יש שם גרסת South Park פשוט קורעת של חברי הלהקה.
אלון מיאסניקוב
